האהבה אולי אינה עיוורת, אבל היא כן קצת מטושטשת...

סיידי מונטגומרי ממש לא ראתה את זה בא: רגע אחד היא חוגגת את ההישג הגדול ביותר בחייה – עלייה לגמר בתחרות ציור הדיוקנאות הארצית; ורגע לאחר מכן היא שוכבת במיטת בית חולים עם אבחון "כנראה זמני" של עיוורון פנים. היא יכולה לראות, אבל כל פרצוף שהיא מסתכלת עליו נראה עכשיו כמו פאזל של איברי פנים שאין ביניהם שום קשר. כמו קריאת ספר הפוך, ועוד בשפה זרה.
ברוכים הבאים למציאות החדשה של סיידי!
היא לא רוצה שאף אחד יֵדע על עיוורון הפנים שלה. לא ד"ר אדיסון, שיצוק מהחומר שממנו עשויים בעלים לעתיד ושהוא לגמרי במקרה גם הווטרינר שמטפל בכלבה האהוב פינאט; ובטח שלא ג'ו, השכן שתמיד לובש ז'קט באולינג ונראה מיודד מאוד עם כל השכנים (ייתכן שבעיקר עם השכנות). ג'ו תמיד מגיע להושיע, גם – או אולי בעיקר – ברגעים הכי מביכים, ועד מהרה הם מפתחים מעין ידידות. או שאולי יש שם משהו מעבר לזה?
בעוד סיידי מנסה להציל את הקריירה שלה, להתעמת עם עברה ולהתמודד עם הופעתם של שני גברים חדשים בחייה, היא נוכחת לדעת שאת האושר אפשר לעתים למצוא במקומות הכי פחות צפויים, כשהלב מוביל למחוזות שהעיניים לא תמיד רואות.