הקורא המכיר את כתביו של תומאס מאן יופתע מן הסתם לגלות, שבניגוד לכובד-הראש המאפיין בדרך כלל את יצירתו, "פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים" הוא רומאן קומי, וליתר דיוק פארודי. מאן מטפל כאן על-דרך ההומור בסוגיה שהעסיקה אותו כל ימיו: המתח הטרגי בין החיים (או השגרה הבורגנית המהוגנת) מכאן, לבין האמנות והכמיהה ליופי (המתנערת בהכרח מכל מהוגנות) מכאן – סוגיה נפתלת שהורתה ולידתה ברומנטיקה הגרמנית, ולהתמודדות עמהּ הקדיש הסופר את מיטב אונו וכישרונו. "פליקס קרול", שהוא הרומאן האחרון שיצא מתחת ידיו, הוא מבחינה ידועה גולת-הכותרת של פועלו הספרותי, ולוּ משום שכל מה שהוצג כקונפליקט טרגי ביצירות שכתב עד כה, החל ב"מוות בוונציה" וכלה ב"דוקטור פאוסטוס", נהפך כאן לקומדיה קלילה ומשעשעת להפליא. יתרה מזו, מאן לא הסתפק בפארודיה על הרומנטיקה לבדה: עצם השימוש במילה "וידויים" בשם הספר הוא רמז ברור למסורת עתיקה ומפוארת, שבראשה הווידויים של אוגוסטינוס ושל ז'אן-ז'אק רוסו – והלוא "וידוייו" של מאחז-העיניים הם בגדר סטירת-לחי מצלצלת לָרצינות, לכֵּנוּת ולכובד-הראש שספרות הווידויים חדורה בהם מעצם טבעה.

פליקס, כמוהו כאמן הרומנטי, מתמרד בשם החירות והיופי נגד תפלותם המשמימה, רצופת המגבלות, של החיים בעולם הזה. כמוהו כאמן הרומנטי, כל הווייתו טבועה בחותם הבדידות והחטא. תפיסת הספֵירה האסתטית כפי שהוא מציג אותה ב"וידוייו" עומדת בסימן הוצאתו של האמן אל מחוץ לתחום החיים, אל מעֵבר לטבעי ומעל לאנושי; דוגמא מובהקת לכך ימצא הקורא בקטע היפהפה המתאר את אמנותה של לוליינית-הטרפז אַנדרוֹמָכֶה (ולא בכדי מיוצגת כאן האמנות על-ידי הקרקס דווקא!).

תפיסת-האמנות הטרגית-הרואית של הרומנטיקה הגרמנית מתגלגלת כאן בפארודיה פרועה למדי. פליקס אינו אמן, וגם אין לו שום יומרה ליצור אמנות כלשהי. הוא פשוט נוטל את עצמו ואת חייו ועושה מהם יצירת-אמנות גדולה אחת, מִשחק בלתי פוסק בתחפושות, בחילופי-תפקידים, במעשי-מרמה ואף בפשעים למיניהם: בכל מקום שהוא מופיע נהפך העולם לבימת-תיאטרון, ופליקס עצמו לשחקן-וירטואוז, שכל מעשיו הם התגלמות של אסתטיציזם רדיקאלי, דהיינו מרוקן לחלוטין מערכים מוסריים, אך מלוטש בידיו בקפדנות ובחומרה עילאית. ובמילים אחרות: כל דבר שפליקס עושה, לרבות מעשי זיוף וגניבה, הוא בעצם בחזקת אמנות, שכן בכל פעולה מפעולותיו מתגשם ניצחונו של הרצון, כלומר ניצחונה של הרוח על החומר – ופליקס עצמו מדגיש זאת חזור והדגש; כוח-הדמיון, השאיפה לחירות מוחלטת ויצר-המשחק – אלו מצליחים להכניע שוב ושוב, לשמחת לב הקורא, את עריצותה הדכאנית של המציאות.