"אחת לחודש, בליל ירח מלא, היינו עומדים עירומים בשטח פתוח, מוקפים בדממה. זאת היתה מסורת ותיקה של היחידה. לפעמים נעמדנו עירומים בסוף מסע אלונקות, לפעמים אחרי תרגול פשיטה, עודנו מתנשמים, והמדים זרוקים לצדנו כתלוליות רטובות מזיעה והנשק מונח לצדם. אז היינו מותחים ידיים לצדדים, מרווחים במאמץ בין האצבעות, מפשקים רגליים, מרחיקים עד כמה שניתן את הירכיים זו מזו. מפקד הצוות והסמל היו עוברים בינינו, לבושים, ובוחנים בקפידה את צל הגוף המוטל על האדמה. האמנו שמי שראשו לא נראה בצל ימות בקרוב, שמי שלא ניתן לראות בוודאות את אצבעותיו יאבד רגל או יד, ושמי שהזין שלו בכלל לא נראה בצל, ימשיך להסתובב עם זין לא נראה."

שני חיילים מודחים מיחידה מובחרת רגע לפני סוף המסלול. נחושים לממש את המיומנויות שרכשו, הם צועדים לאורך קו החוף בדרכם לבצע נקמה במפקד שהדיח אותם. אולם בדיוק כמו שם הספר מדובר בתעתוע: חגורת הרסס, הכתוב כתעלומה רגשית שמחכה לפתרון, בנוי כמעין אלגוריה, ובד בבד חומק ממשמוע מכריע במסגרת פשוטה של משל ונמשל.
תום הדני נוה מציג את תיבת התהודה של הישראליות באופן המכסה בעורמה על רובדיה הכמוסים, תוך שהוא מציע נקודת מבט ייחודית על קרבה בין גברים.
זהו ספר הפרוזה הראשון של תום הדני נוה. קדמו לו שלושה ספרי שירה: "אבא מחזיק תינוק" (עם עובד, 2021), "מפי התן" (קשב לשירה, 2015) ו"פרא בית החזה" (בארד, 2011).