סיפוריו של שמואל בן-ארצי הם מעין חזרה מאוחרת לעולם שחרב – עולם הישיבות בליטא של לפני מלחמת העולם השנייה. בן-ארצי מציג בשפה צלולה וייחודית את עולם הישיבה על כפל פניה: מצד אחד הווי קדחתני ומסור של לימוד מתוך דבקות, ומצד אחר עולם הנאבק במציאויות חיצוניות, ולא תמיד יכול להן: ארוטיקה, ציונות, חילוניות. זהו עולם בשלב מעבר, עולם שדרישות ההתמסרות הטוטליות וציוויי המוסר שלו עומדים בסתירה לנאמנויות אנושיות בסיסיות, כמו הנאמנות לחברים ולמשפחה הקרובה.

סיפוריהם של פרחי נוברדוק, תלמידי הישיבה, משתלבים בסיפורי הדמויות המרכזיות של תנועת המוסר. אל הקובץ מצורף הסבר קצר על תנועת המוסר ועל הרבנים שעמדו בראשה, וכן מילון מושגים המסייע לקורא בן זמננו להבין את הווי נוברדוק, שהרי הוא בבחינת עולם שנכחד במלחמה, על שפתו שקפאה ועל מושגיו שלא נשתמרו. ארבעה מן הסיפורים המקובצים בספר זה פורסמו בספר שבתי (הוצאת קרית ספר) ושניים מן הסיפורים פורסמו בכתב העת "מבוע".