"כל מחזה של אלוני הוא שלב נוסף בעימות בלתי-פוסק שבין שני יריבים נצחיים: הצגה ומוות: או אם תרצו, משחק ורצח, תיאטרון ומלחמה. התיאטרון והמשחק הם כלי-הנשק היחידים שבידי המחזאי במאבק הבלתי פוסק עם מר-מוות, אמצעי להוליכו שולל, לכשף אותו.
הצוענים במחזה משחקים בקברט, בהגדת עתידות, בכישוף ובקלפים. הצוענים משחקים לא רק לשם המשחק, אלא כדי לסמא את עיני השטן, לסכל את המזימה של קלף המוות. למחזותיו של אלוני, מראה של דובי-קרקס משעשעים, אבל בתוך הדוב מסתתר תמיד רוצח עם תת-מקלע.
בני-אדם מתחלקים במחזה זה לשני מחנות קוטביים: רוצחים ושחקנים. 'אם אתה לא רוצח,' אומרת רגינה מוזיקנט במחזה, 'אתה הצגה מלפני המבול. מי שהורג איננו משחק, ומי שמשחק איננו הורד'. הניגודים הללו מתמקדים בשני גיבורים: סמול ובוגו, גלגול נוסף של הרוצח והליצן המופיעים במרבית מחזותיו של אלוני. הרוצחים של אלוני הם משוגעים-לדבר-אחד, החותרים בהתמדה נזירית ומיוסרת אל ייעודם המוחלט, מוקפים בעולם של זיוף, פשרה והעמדת-פנים. סמול הוא הרוצח של המחזה, אבל הוא גם הטוהר והנקי שבגיבוריו. הוא מביט על העולם מאיזו פסגה רחוקה וצחיחה, פסגתם של הקדושים המעונים. בוגו הוא הנווד, הנודד ממקום למקום ובכל מקום תמיד נופל על רגליו. עורו עור של זיקית. הוא מחליף צורות, צבעים, מילים כלוליין גמיש. הוא הג'וקר במשחק הקלפים של החיים. הוא יזכה בכלתו של סמול. חתונה זו תסמל את הפשרה האנושית. מי ינצח בקרב בין המחנות? הליצן? או השטן? החתונה, או הרוצח? השחקן, או המשוגע-לדבר-אחד? מי שיודע משהו על תיאטרונו של אלוני יודע כי את המלה האחרונה אומרת תמיד ההצגה, אבל... אבל מישהו תמיד משלם על כך בחייו."
משה נתן, 1971

מחזה מופת זה הוצג לראשונה בשנת 1971, ועתה הוא יוצג לאור בדפוס בפעם הראשונה, בלוויית רישומיו של הצייר יוסל ברגנר, שעיצב את התפאורה והתלבושות להצגה המקורית.