לפנינו קובץ ביכורים שמחברו משיב אלינו מתוכו את עולמנו שלנו, זה שחשבנו שיש לו גבול, באופן חסר גבול. עולם שירי נרחב מאוד, המקיים קשרים עם שירה עברית מזרחית קודמת, מתגלה בספר זה. רוחב היריעה מועצם דווקא מתוך חסכנות מילולית ודיוק פורמלי, המסמנים קו אופק רק כדי להתרחק ממנו. המרחב הפואטי שמציע לנו רצון הוא כפול-פנים: קרוב ואינטימי מחד גיסא, ומרחיק ראות מאידך גיסא. תענוגו של השיר – לא לרגש בלי הפסק, אלא לנוע בלי הפסק, בין משלבי לשון השואבים מן האגדה ומן המדרש ומן הרחוב והשכונה, מן העבר ומן ההווה. שירתו של רצון היא ספרייה שדפיה מתעופפים בחדר, אבל כל ספר פתוח מזמן קריאות אינסוף והקריאה בו אינה מגיעה לרוויה. ייחודיים במיוחד הם ההקשרים האוטוביוגרפיים בשירתו של רצון. ייצוגי האב והאם נוגעים ללב בכנותם כשהם מערבלים רכיבי נפש רצוניים ובלתי-רצוניים של אשמה ושל חובה. הם אינם מחקים ייצוגים קודמים, ונקראים כמקוריים מאוד בהשוואה למשוררים צעירים אחרים בני ימינו. מתגלה בהם אמפתיה גדולה שאיננה נועלת שערים ביחס לעיצוב דמויותיהם של האב והאם ואיננה מתמקדת רק בפרספקטיבה של הדובר. השירה מורחקת עד אינסוף מחישובים של זהות, של כאן ושל עכשיו, ויחד עם זאת קרובה אל כל מה שבפנים, הופכת ללשון את כל מה שיזומן אליה ויקרב אליה. זוהי שירה שיש לברך עליה, לקרוא אותה ולשמוח בה.
נוית בראל