אם, נניח, בעוד חמישים או מאה שנים, מישהו או מישהי יבקשו להבין את רוח התקופה שאנחנו, הישראלים, ואולי לא רק אנחנו חיים בה, אולמי שושנים של סלין אסייג יהיה מבחינתו אוצר בלום – אספקלריה מלוטשת ל"מצבנו". הסיפורים בקובץ הנובלות והסיפורים הזה נעים, בתזזיתיות מידבקת, בין נושאים בוערים, עבר, הווה ועתיד, בנאליה ופנטזיה, ומעל הכול מרחפת, כמו ביצירות נוסטלגיות-עתידניות משובחות על יצורים אנושיים ומוטנטים, כמיהה עזה לאהבה.

אולמי שושנים שופע פרטים מהביוגרפיה של סלין אסייג; זרעים שמהם נוצרו סיפוריה הקודמים ושמהם ייווצרו, כנראה, חלק מסיפוריה הבאים. אלה מעורבבים ומשוקשקים היטב עם הריאליה המדכדכת של תקופת הקורונה ותוצריה: יצורים דמיוניים מוזרים, סיטואציות מופרכות בכוונת מכוון, חרדות דיסטופיות, זנבות של סיוטים, גודש של אלימות אישית, משפחתית וקהילתית, וגם חלומות על אושר.

כל אחד מהסיפורים בקובץ המפתיע הזה עומד בפני עצמו. עם זאת, כולם נדמים כקרועים מתוך איזו הוויה אחת, טרופה, שבה חוקי הפיזיקה, הביולוגיה והארוטיקה השתבשו. כל ניסיון להניח את כף הרגל על מדרך יציב נכשל. הכישלונות הללו מעוררים הרבה גיחוך, והספר גדוש במעמדים קומיים. ואולם, בין המצבים הללו, מצחיקים ככל שיהיו, מציצות תדיר פני האבן החמורות של הטרגי ושל הנשגב.