"שריקות רכבת מתקרבת צרחו בחוץ ובתוך ראשה. היא עמדה שם על הבטון, עוברת את קו הבטיחות. שוקלת. השעה היתה מוקדמת והמקום ריק, מלבד מנקה ממושקף ולבן שיער שהרים מבטו אליה. מה עוד נותר לך כשאת זרה בעולם, כשהבית הוא לא בית, כשהאדמה שטיפחת קורסת תחת רגלייך? השריקה התחזקה, גלגלי הרכבת חרכו את המסילות, כפות רגליה התנדנדו. היא עצמה עיניים."

יום אחד, קצת אחרי שהיא מחשבת את כמות מכונות הכביסה שהפעילה בימי חייה, נעמי מקבלת התראת פינוי מבעלת הדירה שבה היא מתגוררת עם משפחתה. החיפוש אחר מקום אֵחֵ ר מתגלה כעקר, והיא נאלצת לחזור לקהילה שהיוותה עבורה בית, ושאותה עזבה בטריקת דלת. נעמי, אמא של כוכבת סליים ושל קפטן ליגת הכדורגל, מקבלת תזכורת כואבת לאישה המפוארת שהיתה, ותמונת מראה מטרידה לאישה שהיא היום.
בטריקה שקטה כותבת מיה הוד רן בהומור ובלשון מושחזת על סוגים שונים של יחסים – בקהילה, במשפחה, ובין האדם לבין עצמו – ובוחנת את תהומות הכעס ואת ההשתוקקות להתרה.

מיה הוד רן היא סופרת, מטפלת, מנחת סדנאות ומרצה על ביבליותרפיה ומסע הגיבור. כותבת ביד אחת ומטגנת חביתה בשנייה, יוצאת לקמפינג כדי להרגיש בבית ומחבקת את המיטה כשהיא חוזרת. בפרדס חנה מאזינה לעלילות שבטיות ובתוכה מקשיבה לזעקת האדמה.