"אחותי גרֶטה ואני ישבנו באותו יום אחר הצהריים מול הדוד שלנו פִין כדי שיצייר אותנו, כי הוא ידע שהוא גוסס..."

השנה היא 1986. האדם היחיד שבאמת מבין מה עובר על ג'וּן, נערה ביישנית ומופנמת בת ארבע-עשרה, הוא הדוד שלה פִין, צייר ניו יורקי ידוע. רק בחברתו – הרחק מהוריה השקועים בעבודה ומאחותה הגדולה והמתנכרת, גרטה – ג'וּן יכולה להרגיש בנוח, להיות היא עצמה בלי לחוש מוזרה. פין הוא הסנדק שלה, איש סודהּ וחברהּ הטוב ביותר. לכן, כשהוא מת ממחלה מסתורית שאסור לדבר עליה, עולמה של ג'וּן מתמוטט. אך מותו הטרגי של פין מוביל להיכרות מפתיעה עם אדם שמסייע לה להתמודד עם האובדן, להבין את נסיבות מותו של הדוד האהוב ואפילו למצוא מעט שלווה בנפשה המסוכסכת.

רגע לפני שמתחיל טקס הלוויה של פין, ג'וּן מבחינה בגבר אלמוני גבוה ורזה, שעוקב מרחוק אחר הנוכחים ומסתלק מיד לאחר שגרטה מצביעה עליו ולוחשת לאחותה הקטנה: "זה האיש שהרג את הדוד פין." כעבור שבועיים ג'וּן מקבלת חבילה הממוענת אליה, ובתוכה קנקן תה יפהפה שהשתייך לדודהּ ומכתב קצר מאותו גבר אלמוני, טובי שמו, שמבקש להיפגש איתה בחשאי. בעקבות אותה פגישה מתפתחת בין השניים חברות אסורה שאיש לא יודע על קיומה, ובמהלכה מגלה ג'וּן שהיא לא האדם היחיד שמתגעגע לפין, ושעליה לתת אמון באדם מושמץ ושבור לב שמבין עד כמה גדול הכאב שלה.

"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה", שנבחר בשנת יציאתו לאור (2012) לאחד הרומנים הטובים ביותר של השנה בארצות הברית, הוא רומן התבגרות מהפנט, רגיש ומרגש, שמסופר בקולה הבלתי נשכח של הגיבורה, ג'וּן. זהו סיפור על אהבה, אובדן ונחמה שחולקים שני אנשים בודדים בשיאה של מגפת האיידס, ועל שתי אחיות אוהבות שהתרחקו זו מזו במרוצת השנים ומחפשות אחר דרך לשוב זו אל לבה של זו. מיד עם צאתו כבש רומן הביכורים היפהפה של קרול רבקה בראנט את לב הקוראים בארצות הברית, והוא תורגם לעשרות שפות וזכה לשבחי המבקרים ברחבי העולם.