למטה בתחנה ישבה אישה צעירה ונדנדה בקצב מהיר עגלת תינוק מהודרת, המילה האחרונה והיקרה ביותר בתחום עגלות השכיבה. פניה היו חמורות ושפתיה מתוחות לקו דק.

"באת?!" שאלה את רוחמי, "התחרטת?"

"אמא שלך שלחה אותי".

זו מול זו עמדו השתיים, דומות יותר לאחיות מלגיסות.

"אולי ישראל צודק", אמרה לבסוף מירי וזקרה את סנטרה, "זאת אומרת - ברור לי שהוא צודק".

עיניה היו גדולות ויבשות, ומבען שבר את ליבה של רוחמי. "אבל..."

כמו ביתר ספריה, גם הפעם לא נרתעת מ.קינן מלהציב סימני שאלה ולהטיל ספק במוסכמות. אלא שהפעם היא מעזה להפנות את אזמל המנתחים עמוק פנימה, ולערער את המצוקות שבחומות הגוננות על עולמם של גיבוריה - ושל רבים וטובים מאיתנו.

´חומות של נייר´ ספר רגיש ורב עוצמה, שייטול אתכם עמו להרפתקה פנימית סוחפת.