"גוי" הוא שם לכל מי שאינו יהודי. אין לו שום תכונה חוץ מהיותו שלילה (לא יהודי). אבל לשם מה הוא נחוץ? לרוב העמים, וגם לרוב הדתות, אין שם הכורך בכפיפה אחת את כל מי שאינו נמנה עליהם.

ספר זה עוסק באופן שבו ישראלים ויהודים, דוברי עברית, ארמית ויוונית בעת העתיקה, דמיינו את "האחר" שלהם. הספר מזהה את הגוי כמבנה מחשבתי ולשוני שלם ומראה כי בניגוד לתפיסה המקובלת ‒ לפיה הגוי, כמסמן של כל "לא־יהודי" באשר הוא, קיים כבר מן המקרא, מראשית ימי ישראל ‒ מבנה זה לא הופיע למעשה לפני המאה הראשונה לספירה. בלידתו דחק הגוי והעלים תבניות קודמות, מגוונות ומרובות, של היבדלות, שאותן אנו עמלים לשחזר.

בספר משולבות קריאות שונות: פילולוגיות, הסטוריות, ודיסקורסיביות, המצטרפות יחד למאמץ לחשוף את הופעת המבנה הזה, לתהות על יציבותו הבלתי רגילה ולברר את משמעותו הפוליטית בזמן הזה. שכן הגוי אינו רק מושג מן ההיסטוריה הרחוקה, אלא תבנית יסוד שמעצבת את חיי היהודיים גם כיום, ובמדינת ישראל גם את חייהם של הלא־יהודים החיים ביניהם ולצִדם.

ישי רוזן־צבי מלמד תלמוד באוניברסיטת תל־אביב. עדי אופיר מלמד פילוסופיה פוליטית באוניברסיטת בראון, רוד איילנד.