בהתחלה:
"יוחנן מבין", אומר אנג'לו, "נכון, יוחנן? זה מתבקש. אושר תחת אושר,
חיים תחת חיים".
הנשימה שלי שטוחה ורדודה. "מה העסקה?" אני שואל בענייניות, ורק
ידיי שאוחזות בקלסר רועדות נורא.

מאוחר יותר:
אני מחייך לעברו ביבושת. "שמחתי לעזור", אני אומר, "מהם חייו של
יהודי פחות ערך, למול פגיעה בקצה זרתו של בן לבית הבסבורג?"

עוד יותר אחר כך:
"אין לי שום כוח", אני אומר בין גלי הצחוק ההיסטרי, "אני לא מכשף.
כל מה שעשיתי על הגג היה להתפלל לאלוקים שיחוס על חיי עבדיו.
האלוקים הוא שבחר להותיר את המגדל על כנו".
"כל זמן שאתה בתוכו", מציין הנסיך וצלאב.