הג’ירף של אסף, אולי אתם חושבים שהוא נמצא לו על האף?” – “לא”.

“אולי על המדף?” – “לא ולא!”

“אז בטח על העפעף!” – “לא, לא ולא!” צחקו הילדים בגן.

הג’ירף שבלב הוא מעין חבר פנימי, שאיתו לומדים הילדים בגן את

“שפת הלב” – שפה של תקשורת בלתי אלימה, שפה של אכפתיות לעצמי ולאחר.

הדס עצובה, לאלדד אין חברים – אבל בעזרת הג’ירף מבין אסף מה קורה לו, מה הוא מרגיש, ומה קורה לילדים האחרים כשהם עצובים, כועסים או משועממים.