בשדה הקרב של הזיכרון הוא קובץ המביא את עדויות של חמישים ושלושה חיילים וקצינים, המשחזרים בגילוי לב את חוויותיהם ממלחמת יום הכיפורים. מדובר באנשים שרובם צלחו את החיים בגאון: מנכ"לים, ממציאים, בכירים בצה"ל, פוליטיקאים בעמדות חשובות, יזמים, אנשי אקדמיה וכו'. וכולם, גם מי שנפצעו במלחמה, מי באופן אנוש ומי באופן אנוש פחות, "חזרו לחיים"; הקימו משפחות, יצרו, נלחמו שוב – והכול, כאילו לא הייתה אותה המלחמה.     

ואולם, כאשר קוראים את העדויות המכונסות בספר העשיר, המרגש, המזעזע, אך גם האופטימי הזה, מתגלה תמונה מורכבת הרבה יותר. גם ממרחק הזמן, ולמרות ההישגים האישיים המרשימים והחזות הסמכותית ומעוררת הביטחון, צפים ועולים, לצד סיפורי ההישרדות, התושייה והגבורה, התחושות מאז: הקריסה הכואבת של האמון במנהיגות, החרון המר על ההפקרה בזירות הקרב השונות, והחרדה, החרדה האיומה שכל המפעל הציוני יורד לטמיון. 

בשדה הקרב של הזיכרון הוא קובץ עדויות, יחיד מסוגו, גם כי הוא מבוסס אך ורק על סיפוריהם של טנקיסטים. זוהי עובדה שיש לה השלכות עצומות על אופיו של הספר. מי שיקרא בו יילמד על היחס האינטימי בין החיילים לבין המכונה הגדולה והמשוכללת הזאת. מכונה שהיא בית, מבצר, אבל, לפרקים, גם מלכודת מוות איומה. סיפוריהם של הטנקיסטים מכניסים אותנו גם, כמו מבלי משים, לאורח החיים בטנק וליחסים בין אנשי הצוות שלו. ארבעה לוחמים שערבים זה לזה ותלויים זה בזה, בדרך מורכבת, מסועפת ומעוררת השתאות.