המהפכה החברתית והפוליטית שהתרחשה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים היתה גם מהפכה אמנותית, אשר קיבלה ביטוי עז ביצירות ספרות בכלל ובשירה בפרט. האנתולוגיה הסיכוי הפראי לחיות מפגישה עשר מהמשוררות האמריקאיות הבולטות והחשובות של אותם עשורים סוערים, יוצרות שהיו לגיבורות תרבות ולנדבך משמעותי במאבק למען זכויות האדם ובתנועה הפמיניסטית. שירת האוונגרד שלהן – בזעם שבה, בהומור, בחושניות ובתבונה שנשאה – סימנה לקוראות ולקוראים בה אפשרויות מילוט, שלא איבדו מכוחן בשנים שחלפו מאז.
משוררות אלו האמינו בפוטנציאל העצום הטמון בשירה וביכולתה לאתגר ואף לשנות את המציאות; במידה רבה, הן קיבלו על עצמן לעצב את השפה, התודעה וההוויה הערכית והאתית של בנות ובני דורן. שירתן התמודדה עם סוגיות גזעיות, מגדריות, מעמדיות ואסתטיות, חשפה את המנגנונים הציבוריים והאינטימיים ביותר המקבעים אי-שוויון, אפליה גזעית, דיכוי ותפיסת עולם שמרנית, ואף העזה וניסחה את השינוי החברתי המתבקש.
המשימה שקיבלו על עצמן לא הגיעה לכלל מיצוי ובוודאי לא הושלמה. הצורך בעיצובו הפואטי והמעשי של המאבק לצדק ולשוויון שב ועולה בצורות שונות ובזירות רבות, לרבות בחברה הישראלית. מבחינה זו, כשהשקפותיהן והישגיהן מאוימים יותר ויותר, שירתן של משוררות אלה, המובאת בספר הסיכוי הפראי לחיות, לרוב לראשונה בעברית, חושפת בתוך הקושי נקודת אור עיקשת, נחוצה מאוד.