דונלד וודס ויניקוט (1971-1896) נחשב בעיני רבים כפסיכואנליטיקאי המקורי והחדשני ביותר בדור שאחרי פרויד. בספר זה קובצו 19 ממאמריו החשובים ביותר, הרצופים דוגמאות מאירות עיניים מעבודתו הקלינית היצירתית.

נטייתו של ויניקוט לחשיבה פרדוקסלית עוברת בספר כחוט השני. הוא סבור שרק מודעות לשנאה מאפשרת לחוות אהבה ("שנאה בהעברה הנגדית"), שתוקפנות אינה הרסנית במהותה ("תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית"), שככל שהאם מותאמת יותר לתינוק, נוכחותה פחות מורגשת ("מושקעות אימהית ראשונית"), שהתנהגות אנטי-חברתית מבטאת תקווה ("הנטייה האנטי-חברתית"). בעיניו, קשר מגן על לבדיותו של העצמי ("היכולת להיות לבד"), הפירוש נחוץ כדי שהמטופל ידע מה המטפל אינו מבין ("מטרות הטיפול הפסיכואנליטי"), הדרישה מהמטופל לדבר על הכול עלולה להיות גרועה מאונס ("לתקשר ולא לתקשר"), כישלונות בטיפול חיוניים להצלחתו ("תלות בטיפול בתינוקות, בטיפול בילדים, ובמסגרת הפסיכואנליטית"), וההתמוטטות שפוחדים שתקרה בעתיד כבר התרחשה בעבר ("פחד מהתמוטטות").

חיפוש החוויה האותנטית והחיה, הסכנות שבניתוק האינטלקט מן הרצף הנפשי-גופני, השוני בין עצמי אמיתי ספונטני לבין עצמי כוזב המבוסס על צורך לרצות אחרים, וחיוניות האפשרות לרגרסיה בטיפול הם מוטיבים מרכזיים בספר.

נוסף על מבוא כללי וסקירה ביוגרפית, לכל המאמרים, שכולם מתורגמים לעברית לראשונה, נלווים מבואות ממוקדים.
השתתפו בעריכה: אסנת אראל, עפרה אשל, טובה יצחקי, שרה קולקר, מיכל ריק
עריכה לשונית: צפורה רמון