כלי התחבורה הראשון שלי היה קורקינט. קורקינט פשוט, חשוף לשמש, לרוח, לאור הירח והכוכבים. אבא נתן לי אותו במתנה כשהייתי בן שמונה, ויצאתי איתו למסעות הרכיבה הראשונים שלי על מדרכות רמת יצחק. מאז חלפו הרבה שנים, אבל הקורקינט הישן שלי ממשיך לנסוע, ואני מרחף איתו הרבה מעבר לגבולות רמת יצחק, אל מרחבי שדות האור של ארץ ישראל.
בקורקינט, ברכבת או במכונית מקרטעת, אהוד בנאי יוצא למסעות. לעיתים הוא הנהג ולפעמים הטרמפיסט, אבל תמיד הוא מתבונן, מקשיב, לוכד סיפורים וזוכר כמעט הכול. ספר הבצלים הירוקים אסף אליו סיפורים של זיכרון וגעגוע, קטעי חלומות, פגישות עם אנשים, קטעי יומן שהם חיים שלמים שנתפסים ברגעים, כמו רישום מהיר של עט על נייר. כמו צרור טרי של בצלים ירוקים, הספר הזה מחזיק פשטות מחויכת, את הקסם של היומיום.
בכוח סיפורי ובכנות כובשת כותב בנאי על קריירה קולנועית קצרצרה בילדותו, על מפגשים עם דודו יוסי בנאי, עם חברו יוסי אלפנט, וגם עם נזיר שמלמד ערבית ועם מוכר שווארמה שהוא גנב מכוניות בדימוס. הוא שולח לקוראיו מכתבים מלונדון, ניו יורק ודלהי, וחוזר אל מסעות בארץ ישראל, מראש פינה ועד ניר עוז.
אהוד בנאי, האיש שלא מפסיק לנסוע, הוא מן המוזיקאים המובילים, האהובים והייחודיים בישראל. הוא הקליט עד היום שישה–עשר אלבומים שזכו לאהבת הקהל והמבקרים, עורך ומגיש את התוכנית "זה המקום" בגל"צ, זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים ומחבר הספרים 'זוכר כמעט הכול' ו'זה המקום', שראו אור בהוצאת כתר.