בשעת לילה מאוחרת, כשכולם ישנים, שאול רואה בטלוויזיה אמריקאים זקנים שמתוודים על הפספוסים הגדולים בחייהם. שאול מקשיב בתמיהה, לא מבין את האנשים המוחמצים. הוא מוצא אותם בכל מקום – חלוטים בצנצנת מים עכורים, בוהים דרך הזכוכית בחיים שעוברים לידם, תחושת ההחמצה מכופפת את גבם. שאול מתרגז וחושק שפתיים. איך זה קורה, שאדם הופך להיות חסר אונים מול הכלום המכרסם? שאול מפחד מדברים כאלה, שהוא לא מבין.

הללויה ומרמלדה מספר את סיפורן של ארבע משפחות ישראליות, שכל אחת מהן משקפת, ברגעים מדויקים, את נימי-נימיו של המצב האנושי – על הרוך, הפגיעות, החספוס והפספוס שבו. גיבורי הספר הם אנשים רגילים שהחיים קורים להם – בדרך כלל לאט-לאט ורק לעתים רחוקות בבת אחת. אולי אפילו בלי לשים לב. חלקם נאבקים להיראות, חלקם נואשים מלהסתתר, חלקם נותנים לזמן להיערם לידם, חלקם מטפסים על עצמם עד שהם מצליחים לראות טוב יותר.

טליה שגיב מציגה בספר הביכורים שלה אוסף נדיר ומרגש של אבחנות דקות ורגעים מכמירי לב. כילד החוזר שוב ושוב אל אוצר הגולות או האבנים היקרות שאסף, פורשת שגיב את התדרים הייחודיים שליקטה, משחקת בהם בכישרון מפעים ומפליאה לחדור אל מתחת לעור של דמויותיה ושל קוראיה.