"מדי ערב, בצאתך לביתך, היית מניח אצבע תחת סנטרי, מרים את פניי אליך ולוחש: 'אל תשכח לספר לי הכול! כל מה שקורה כשאני לא פה!'"
אברהם שומר את הבטחתו לשומר בית-הקברות וממשיך לספר לו כל שאירע מאז נפרדו, ליתר דיוק – כמעט הכול. יש דברים שלבו לא נותן לו לספר.

הוא מספר, ולא משנה לו העובדה ששומר בית-הקברות כבר נפטר וקבור באדמה. הוא מספר, ובסיפורו – סיפור של ילד שבגר במציאות האכזרית של השואה – הוא מנסה לברר מה בין המוות לחיים, הוא מנסה להבין, ומעל לכול – לתאר את שחש. תחושות של ילד סקרן, מלא חיים וחדווה, אשר בזיכרונותיו הכאב והשמחה שלובים זה בזה.

בסיפורו נחשפים החיים שרחשו במלוא עוצמתם גם בתקופה שבה המוות אכל בכל פה, ומועלים מצבים שבהם מתגלות הבנה מפוכחת ותמימות ילדותית. מצבים אלו הם ששמרו על האנושיות גם בתנאים האיומים. וכמו שאומר אברהם: "מנהיג העולם בעולמות זעירים".