"תמיד הייתי צריכה לשנות את השפה שלי, בבית הייתה המרוקאית, ואז אני מתחילה ללכת לבית־ספר, ושם זה צרפתית, ועד שהתרגלתי ואהבתי, וזה לקח זמן, כשהייתי חוזרת הביתה ורוצה לדבר את הצרפתית שלי, לא היה לי עם מי, בבית זה רק מרוקאית, ואחר־כך כשבאנו לארץ, לא צרפתית ולא מרוקאית, אסור! רק עברית! אז התחלתי ללמוד עברית, ואת הצרפתית והמרוקאית שמתי בצד, עד שלא נשאר מהן הרבה, ככה נתקעתי עם שפות שבורות, חתיכות של שפות, בלי אף שפה שלמה, ואולי בגלל זה אני לא יודעת לדבר את הדברים שלי כמו שצריך, ואולי אם הייתי הולכת כמו רוחי שלי, ארבע פעמים בשבוע, ומדברת בלי לפחד, ומישהו היה ככה מקשיב לי, עד שהייתי מוצאת את המילים, היה נהייה לי דיבור עם עצמי ולא רק איתו שם למעלה, ואולי, גם הייתי מוצאת מילים מתאימות, להסביר דברים לילדה שהיא בקושי בת שש."

דברי תמרה (מתוך הספר)

רחל בניטה־נירנבלט, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, חיה בתל־אביב, נשואה ואם לשניים.