אמא רצתה לקרוא לה על שם אחותה, פייגלה, אבל אבא התעקש לתת לבתו שם עברי, וכך התפשרו על ציפורה או ציפי.

ציפי גדֵלה בשיכון חדש בפאתי תל אביב בשנות החמישים. אף שהוריה קנאים לשפת המקום, היידיש נשארת שפתם האינטימית, והיא נוכחת בבית וחודרת למרחב השפה המשפחתית. ציפי גדֵלה בין העברית, שהיא חייבת לדעת לקרוא ולכתוב היטב, לבין שפה שהיא רק שומעת ומנחשת את משמעויותיה, ולא אמורה להבין או ללמוד.

לשתי אלה מצטרפת שפה חדשה – מילים שההורים ממציאים כדי לדייק סיטואציות, רגשות, חפצים. זוהי שפה פרטית לשימושם היומיומי של שלושת בני המשפחה הקטנה, ודרכה נרקם סיפור משפחתי שיש בו סוד ואובדן, הסתר וגעגועים, וגם לא מעט הומור: אומרים טרנצלה במקום מצב רוח רע, סטרצס במקום סיוטי לילה, קלגסים במקום נעלים אורתופדיות והרצלה במקום עציץ שנותן עלה חדש פעם בעשור; שקטולקה היא קופסת עץ שמכילה מכתבים ותמונות, טבעת זהב, מסמכים משם וסודות, ועוד ועוד מילים שבאות במקום מילים בשפות אחרות.

ממילה למילה מצליחה רחל שליטא לצייר את מלוא מורכבותה של המשפחה ולהאיר באופן רענן ובהסתכלות מאוחרת את משמעותה והשפעתה של השפה הייחודית הנוצרת במשפחה על החיים ועל הנפש.

רחל שליטא חיה בתל אביב. ספרה הראשון "אחיות אחיות" (ליריקה וידיעות ספרים, 2015) זיכה אותה בפרס שרת התרבות לשנת 2016 ובפרס קוראי ויצ"ו בצרפת. ספרה השני הוא "דובים ויער" (ספרא, 2020).

ספריה תורגמו לצרפתית ויצאו בהוצאת אנטילופ פריז.

מתרגמת מיידיש לעברית.