נותרנו שנינו, רק גילי ואני. עצמתי עינים והחלטתי לנסות להרדם. אם אתאמץ מאוד, אולי לא אחלום חלום רע? אולי אחלום על העצים שהיו כאן פעם? על התפוחים שנשרו מהעצים אחרי הקטיף, על הטרקטורים שנסעו פה, על השלג שנערם על הענפים העירמים בחורף, על המשחקים ששחקנו פה? על האמונים שהתאמנו? הכרתי כל עץ במטע התפוחים הזה. ידעתי מי גבוה ומי נמוך. ידעתי ענף של איזה עץ נשבר וענף חדש של איזה עץ בקע. ופתאום אין עצים. איזה אסון! מגיע לך... סינן גילי מתחת לשמיכה שלו. עשו את זה בכונה נגדך! קולו נשמע חנוק מתחת לשמיכה שלו, מגיע לך שיסללו פה כביש... שימו לב: הפעם החלטתי להפגין ולא  להזכיר פה את דנה פישמן. והנה הצלחתי - גם הפגנתי וגם לא הזכרתי פה את דנה פישמן...