ולטר בנימין הוא ללא ספק אחד ההוגים המורכבים, המסוכסכים, הפיוטיים והפוריים של המאה שעברה; יותר מכול הוא מתגלם כאינטלקטואל-העדות הכותב את שקיעת המאה ה-19 ופריצת המודרניות בתחילת המאה ה-20. בנימין נתון בעל-כורחו בקו השבר הזה כעד דיאלקטי של העולם שלפני מלחמת העולם הראשונה, על התפוררות החברה והמדינה תחת הרפובליקה הווימארית, על תפיסת השלטון על ידי היטלר, על זוועות השלטון הנאצי ועל מלחמת העולם השנייה אשר זה עתה פרצה.

אין פלא אפוא שאחת התמות העיקריות בחיבוריו של בנימין היא ביקורת רדיקלית על עצם רעיון הקדמה. מחשבתו יוצאת באופן מובהק מתוך הקביעה שההיסטוריה של אירופה במאה ה-20 נראית כשרשרת פורענויות שהפכו את האמונה התמימה בהתקדמות ליניארית לבלתי אפשרית. משמע, אי-אפשר לתפוס עוד את המהפכה האמיתית כנקודה סופית של אבולוציה הצועדת קדימה ברציפות, אלא רק כהתפרצות פתאומית של צורת חיים גבוהה ואינטנסיבית יותר לאין ערוך, אשר מנפצת את "המשכיות ההיסטוריה" ומביאה עמה מהפך רדיקלי.
חרף עוצמת הגותו, רק בתחילת שנות ה-80 החל הקורא הישראלי להתוודע לעולמו הספרותי וההגותי הכל כך מגוון, אלא זאת שעד עתה לא הופיעה בארץ סקירה מעמיקה על מחשבתו.

ולטר בנימין ורוח המודרניות מבקש להציג את בנימין – על מכלול הגותו – כאחת הדמויות המרכזיות בעיצוב המודרניות במאה ה-20. בכל אחד מפרקי הספר ישנו ניסיון לתאר את מפגשו של בנימין עם עולמם הרוחני של הסופרים וההוגים הגדולים שהשפיעו עליו: גתה, ניטשה, קפקא, רוזנצוויג, ברכט ולבסוף – עם דעותיו של ידידו גרשום שלום. תוך כדי דיון בסדרת המפגשים הללו מצטיירת דמותו האינטלקטואלית של בנימין ככזו העומדת במרכז פרשת הדרכים של הנוף הרעיוני של המאה ה-20. נראה שמבחינה זו מתפקד בנימין כאחד הסַמנים הקריטיים של מפת הרוחניות של המודרניות.

פרופ' סטפן מוזס, יליד ברלין, למד באקול נורמל סופרייר בפריז ולימד ספרות גרמנית בסורבון; עלה לארץ בשנת 1969 ולימד ספרות גרמנית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. פרסם מספר ספרים בצרפת ובגרמניה בעיקר על אודות גתה, רוזנצוויג, בנימין, גרשום שלום, פאול צלאן ולוינס.