”לא פעם האשימו אותי בייחוס חשיבות רבה מדי לבגד. תשובתי היא שהבגד כשלעצמו נטול כל חשיבות בעינַי. בעצם ככל שהבגד נראה שלם יותר על בובת התצוגה בחנותו של החייט, כך ראוי הוא פחות ללבישה. התלבושות היפהפיות באטֶליֵה של מ’ וורת’ נראות לי כמו ספלים מקאפּוֹ דִי מוֹנטֶה שעשויים פיתולים וידיות אלמוגים ומכוסים פנתאון של אֵלים ואֵלות לבושים ברִגשה רמה ובתבליט רם עוד יותר. כלומר, דברים מסקרנים למראה, אולם לחלוטין לא שימושיים. החייטים הצרפתים סבורים כי נשים נוצרו בידי ההשגחה העליונה במיוחד עבורם, על מנת להציג לראווה את סחורתם היקרה והמתוחכמת. אני מאמין שבגד נוצר לשרת את האנושות. הם חושבים שיופי ניכר בקישוטי גדילים וסלסולים. לי אין עניין בגדילים ואיני יודע סלסולים מהם, אבל יש לי עניין עצום בפלאיו ובחינו של גוף האדם, ואני מאמין כי העיקרון המקודש והראשון במעלה של האמנות אומר שהיופי הוא תמיד אורגני ונובע מבפנים ולא מבחוץ, נובע משלמות קיומו שלו ולא מתוספים חיצוניים. וכי לפיכך יופיו של הלבוש תלוי לגמרי בנפלאות העוטה אותו, וכן בחופש ובתנועה שאיננו מעכב.”

[אוסקר ויילד, מתוך: ”הפילוסופיה של הלבוש”, שתי מסות, סיפור קצר ושישה קצרצרים.]