מה קרה למדינה שבה בכל קיוסק תלו תמונה של הרמטכ"ל? איפה העין הנשיאותית שדמעה בכל פעם שהדגל הונף והושמע המנון התקווה? האם עדיין נותרה ממלכתיות בישראל או שמא התמוססה במדמנת הוויכוח הפוליטי? מה תפקיד ההנהגה בעיצוב רוח העם? האם כור ההיתוך שיצר בן גוריון התפרק לנאום השבטים של הנשיא ריבלין וליחסים מתוחים בין יהדות הגולה ליהדות הארצישראלית?

בשיחות על תקווה ישראלית נעשה ניסיון להתווכח ולהסכים באמצעות דיאלוג בין נשיא מדינת ישראל, ראובן (רובי) ריבלין, לאחד מפשוטי העם. הן הנשיא והן פשוט העם, יועז הנדל, הם בני אותו מחנה פוליטי שמכונה בישראל ימין, או המחנה הלאומי, על גווניו ובני גווניו. הפילוסופיה שעומדת מאחורי החיים במדינת ישראל לא קשורה לימין או לשמאל אלא לזהות. ישראלים, יהודים וציונים עסוקים בלשאול שאלות. הם עסוקים בלברר, גם שבעים שנה אחרי שהקימו להם מדינה למופת, מה הם בעצם? הם עסוקים במה היה קורה אילו?

בכמה דיונים קצרים נעשה ניסיון לגעת בשאלות הזהות שמעסיקות את מדינת ישראל: היחס לדמוקרטיה, שילוב מיעוטים, יהודית ודמוקרטית, חוקים שנועדו להגדרה עצמית, מנהיגות שנגררת או מובילה, מערכת המשפט והיחס שלנו אל עצמנו ואל אחינו שבגולה.

הפולמוס הוא נשמת אפו של העם היהודי והנכס הכי חשוב שלו. הוויכוחים בספר נועדו לשם שמים וגם לשם הארץ. צריך להתווכח כי כך מחדדים עמדות במקום לחדד את שלילת הצד השני. מאחורי כל תשובה של הנשיא ריבלין נמצא הילד הירושלמי, הבית"רי, שעשה את דרכו עד לתפקיד הכי סמלי במדינת ישראל.

זוהי עת חשובה לעורר פולמוס בנוגע לנושאים שמועלים בספר מפני שכרגע מצבנו טוב. כשרע – עסוקים בלשרוד, כשטוב – יהודים עסוקים בלריב. אחדות העם מעסיקה את הנשיא העשירי של מדינת ישראל. לפעמים הוא זה שמעורר את הוויכוח ונוגע בנקודות הרגישות, אבל הקריאה היא תמיד להתבוננות פנימה, לאחדות ולשותפות. העולם משתנה, הרשתות החברתיות משפיעות על השיח הציבורי, הפוליטיקה נעשית בוטה וקשה יותר, אבל דבר אחד לא השתנה מאז שהיהודים רצו להקים לעצמם בית לאומי – הצורך והשאיפה שלנו לאחדות ולתקווה.