"ההיסטוריה שלנו משוכתבת, המודעות שלנו מעוצבת מחדש, זהותנו מוגדרת מחדש. ככל שהזיכרון הולך ומתעמעם, הספרים שאספנו הם מה שנותר" הנאצים רצחו אותה, הסובייטים רמסו אותה, האמריקניזציה העלימה אותה ותחיית השפה העברית בארץ ישראל מחקה אותה סופית. לאיש לא היה ספק: היידיש מתה. השפה שבה שגשגה תרבות שלמה - שפה של מיעוט נצחי, חתרנית ואופוזיציונית - נותרה נחלתן הבלעדית של קהילות חרדיות סגורות.
 
כך לפחות זה נראה לפני 25 שנה, כשאהרון לנסקי היה סטודנט בן 23. ואז לנסקי התמכר לרעיון ששינה את חייו ואת פני התרבות היהודית כולה: הצלת ספרי היידיש מכליה פיזית. באותה שנה, 1980, ההערכה היתה שנותרו 70 אלף מהם.
 
נגד כיוון ההיסטוריה מספר כיצד ללא משאבים - פרט לחזון, מסירות, ונחישות דון-קישוטית - נדדו לנסקי וחבריו מעליית-גג למרתף טחוב, ממכולת אשפה דולפת לספרייה מתפוררת, והצילו מהשמדה ספר אחרי ספר. הם עברו מבית לבית ואספו כרכים מארונותיהם של יהודים קשישים, תוך שהם שומעים את סיפור חייהם. הם קוששו תרומות והשיגו שטחי איחסון בכל דרך אפשרית ובלתי-אפשרית. תחילה עשו זאת בארה"ב, ובהמשך ברחבי העולם. מאז נאספו במסגרת הפרוייקט לא פחות ממיליון וחצי ספרים.
 
אהרון לנסקי מתאר בגוף ראשון ובכישרון של מספר מלידה את עלילות כל השנים האלה ואת הדמויות המרתקות והחד-פעמיות שפגש. במקביל, הוא משרטט דיוקן של עולם ספרותי ואנושי עשיר.
 
נגד כיוון ההיסטוריה יגע בליבו של כל אוהב ספרים (לא חשוב מאיזו עדה); ומעל הכל, בסיפור הצלת ספרות היידיש יש תקווה וגם לקח לכל מי שמאמין בהמשיכיותה של תרבות באשר היא.