הַנַּחְשׁוֹלִים הָעֲצוּמִים הָיוּ בַּדִּמְיוֹן.
הַיָּם הָיָה מְקוֹם מִשְׂחָק.
מַה שֶּׁהִתְגַּלָּה שָׁם אָסוּר הָיָה לִרְאוֹת.
הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ,
כְּאִלּוּ הָיְתָה רַק מִלָּה זוֹ בָּעוֹלָם.


למשוררת דליה הרץ שמור מעמד ייחודי בשירה העברית. ספר הביכורים שלה, מרגוט, כלל ארבעה-עשר שירים בלבד, ואף על פי כן, הוא נודע כאחד מן הספרים החשובים והמשפיעים של שירת שנות ה-60. הרץ פירסמה מחזות, סיפורים קצרים ורשימות ביקורת, ולימדה פילוסופיה ופואטיקה. ספרה השני, עיר שירים, ראה אור ב-1990. שיריה תורגמו לשפות זרות וזכו להערכה רבה גם בהן.
הופעתו של ספרה החדש, האָמנים, היא אפוא אירוע ספרותי מסקרן. במבט לאחור, מתוך הרהור על אמנות וכתיבה, על חיים שהיו, על עיר הולדתה תל אביב, הרץ מכנסת בו שירים חדשים, ולצדם שירים שהודפסו בעבר בכתבי עת ובמוספים ספרותיים, קטעי פרוזה פיוטית ושירים אחדים מתוך עיר שירים שמצאו כאן מקום. קולה בספר זה עדין, פיוטי ומרתק כתמיד.