על הנייר, חייו של אורי מתנהלים כשורה. יש לו אישה, ילדים ומשרה בטוחה באוניברסיטה, והוא נוסע מדי שנה לכנסים אקדמיים. היום הוא היום האחרון לשהותו בעיר ניו יורק, לרגל אחד הכנסים הללו, ואת הדרך לשדה התעופה הוא עושה ברכבת. לאחר שעלה בטעות על רכבת בכיוון ההפוך הוא מסייע לאדם זר למצוא תכשיט שאבד לו. עד מהרה יתעורר אורי בדירה זרה, וימשיך לאבד את עצמו באופן בלתי-הפיך בשרשרת מסתורית ותזזיתית של אירועים מפתיעים ומסוכנים, שכוללים, בין השאר, שקים על ראשים, ערבית באוזניים, נשים אמיצות ושאלות שאין לו עליהן תשובה.

בתנופת כתיבה בלתי-שגרתית ובלשון ייחודית הנעה בגמישות בין משלבים, מגולל ערן ויזל, שזהו לו רומן ביכורים, סיפור מותח, אלים וגדוש התרחשויות, המעורר סוגיות הגותיות על אודות מידת השליטה שיש לנו בחיינו ועל אודות תפקידו של הגורל בהם.

"בשבחי הבדידות הוא גרסה שחורה, מקורית ביותר, לסיפור הרווח – בספרות ואף בקולנוע – של הגיבור בעל כורחו, הנקלע לצרות ולהרפתקאות בשל טעות בזיהוי, צעד אחד שגוי או היקלעות למקום הלא-נכון ברגע הלא-נכון. אלא שהגיבור כאן הוא אנטי-גיבור מובהק. העלילה רבת-התהפוכות נראית לעתים כהשתלטות מבהילה של הלא-מודע שלו על קורותיו. הבחירה להעניק לגיבור מפוקפק כל כך את תפקיד המספר היא בחירה מתוחכמת המצריכה שליטה גבוהה באמנות הסיפֵּר, ומאלצת את הקוראים לעמוד על המשמר ולעבור ללא הרף מאמפתיה לחשד. אותה מיומנות ניכרת גם בסגנון, המשלב כתיבה רזה עם הבלחות ליריות-נבואיות שאינן פוגמות במתח, אלא טוענות אותו באיכות אפלה שמעמיקה את חוויית הקריאה. זוהי בעצם מסה על רִיק, התחזות ואיבוד אחיזה במסווה של סיפור מתח ופעולה. ספר שקשה להרפות ממנו במהלך הקריאה, ושאינו מרפה מן הקוראים גם לאחר סיומו".

(טל ניצן, דורית רביניאן, חנה גולדברג – מנימוקי ועדת השיפוט לפרס אקו"ם ליצירה ספרותית תשע"ה)