"פרקי מכונות"מאת סלין אסייג נפתח עם הגעתה של הגיבורה לריאיון עבודה במפעל "התבנית" לייצור חלקי מתכת. היא אֵם לילדה קטנה, אך רוב זמנה עובר עליה לצד האנשים שמפעילים את הכַּרסוֹמוֹת והמכבשים. היא ממעטת לדבר איתם, אך מרבה להתבונן בהם, לתעד את פעולותיהם ולנחש את מחשבותיהם. יותר מכול היא רוצה להצליח "להפוך את המחשבות למילים", לכתוב עליהם,וכך אולי לפרוץ את ההרגשה שהחיים משתקים אותה: "אני היא האישה השותקת. אני חושבת על עצמי שאני כמו אישה משותקת."

"פרקי מכונות" הוא הרומן השני של סלין אסייג. קדם לו הרומן"צעקה הפוכה" (אחוזת בית, 2014),שהתקבל בהתלהבות על ידי המבקרים והקוראים וזיכה את אסייג בפרס שרת התרבות ליצירת ביכורים, במועמדות לפרס ספיר ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. ב"פרקי מכונות"מבססת המחברת את סגנונה הייחודי, המשלב להפליא בין לשון מנוכרת ומתכתית לבין קולאינטימי ופיוטי.

מתוך נימוקי הוועדה להענקת מלגת פרדס לסלין אסייג על ספרה "צעקה הפוכה": "אסייג מתגלה כאן כמספרת ריאליסטית רגישה ביותר, המסוגלת להעמיד עולם משפחתי­-חברתי על מלוא מתחיו ומועקותיו. יש בכתיבתה הדים המזכירים את כתיבתם של הסופרים הבורגנים הגדולים - תומאס מאן ונגיב מחפוז-ודומה שהמתח בין אירופה למצרים הוא המפעם ביסוד הסגנון הריאליסטי האישי של אסייג." (אריאל הירשפלד, יו"ר הוועדה)

"אין זה סיפור של קורבנוּת אתנית, מעמדית או רגשית[...] 'צעקה הפוכה' מייצר חשבון נפש נטול רחמים ואפילו נועז בישירות הביוגרפית שלו, שאינו מבקש לסגל לעצמו פיכחון, השלמה או מחילה. הוא מתאר כאב ולא התרסה." (עמרי הרצוג, מוסף "ספרים", "הארץ", מאי 2014)