בלבו של הרומן “השתקן״ עומדת תעלומה: מיהו שמשון שטיל, בעל מעדנייה לא כשרה בדרום הארץ, שלאחר מותו מוצא בנו היחיד, בין חפציו, קופסה ובה שתי מגילות נייר מגולגלות ומהודקות בסיכה עם צלב קרס. מה יש באותן מגילות? ואילו סודות הן עתידות לחשוף על זהות האב, הבן ומשפחתם?

שמחה, בנו של שמשון, גדל בצל אב שתקן וזועף, שתיעב כל סממן דתי. בילדותו, באופקים של סוף שנות השבעים, חבריו לכיתה לעגו לו וקראו לו גוי, משום שאביו לא מל אותו וסירב בתוקף לחגוג לו בר מצווה (“כי אנחנו לא יהודים״). במשך שנים סירב שמחה לקרוא את המגילות הנשכחות של אביו, וכשהוא סוף־סוף מציץ פנימה – בעקבות מפגש מקרי ברכבת עם אישה חרדית יפהפייה – הוא מגלה לתדהמתו יומן כתוב ביידיש שטומן בחובו סיפור בלתי נתפס: על שני אחים שעולמם חרב עליהם במלחמת העולם השנייה, על מאבק הישרדות נורא שבו מיטשטשים הגבולות בין אסור למותר, על אמונה וכפירה, ועל גבר אומלל ורדוף המתאהב באישה אחת – אישה שנוהרות אליה כל הציפורים בעולם.

מחבר “השתקן״, ארי ליברמן, הוא גם סופר וגם איש אקדמיה, ובספר זה הוא עושה מהלך ספרותי יוצא דופן: הוא מציג בפנינו – נוסף על עלילה מרתקת – את הניגוד המהותי שבין כוחה העצום של הסיפורת לעומת מגבלותיה של הכתיבה האקדמית. מצד אחד, הרומן כולל את סיפורו של הבן ואת היומן עצמו; מצד אחר, אנו מתוודעים לפרופסור עזרא פרנקל – דמות בדיונית של היסטוריון שמתרגם את היומן – דרך הקדמה יומרנית פרי עטו והערות שוליים קטנוניות שהוא מעיר לאורך התרגום. בכך מגחיך ליברמן את מעורבותם של היסטוריונים בטקסטים אישיים, ואת אמונתם כי מעשיהם נותנים לטקסט את תוקפו ההיסטורי.

ליברמן מעניק את הבכורה דווקא לסיפורת החיה והרוטטת. אם אתם רוצים לדעת משהו על ההיסטוריה, כמו לוחש לנו המחבר, הקשיבו למספרי הסיפורים ולא להיסטוריונים. ואכן, הרומן הזה הוא הוכחה נוספת לכוחה של הספרות לעמוד על טבעם של מעשי האדם. זהו ספרו השני של ארי ליברמן (“אלופי התמימות״, 2014)