מהדורה חדשה מתוקנת ומנוקדת של הספר 'יוסיפון' באותיות גדולות ומאירות עיניים.

ספר 'יוסיפון' - הינו ספר המיוחס ליוסף בן גוריון הכהן הוא יוספוס פלביוס. הספר כולל את תולדות ישראל תולדות ישראל על רקע קורות העמים הקדמונים, וביחוד היונים והרומיים. הספר מתחיל באדם הראשון, תולדות בני יפת לשמותם ומקומם, ומתרכז בעיקר בתקופה ממפלת בבל ביד כורש ודריוש, ועד חורבן הבית ע"י טיטוס.
ספר 'יוסיפון' כולל ששה ספרים, וכל ספר מתחלק לפרקים. 97 פרקים בספר. חכמי ישראל הקדמונים האמינו כי יוסיפון נכתב בידי יוסף בן גוריון בן מתתיהו הכהן. כך מזכירו ר' נתן בעל הערוך, ורש"י בפירושיו (דניאל י"א ב')" "ספר יוסף בן גוריון".
יוסיפון היה לפני ר' טוביה בר' אליעזר בעל לקח טוב, שהשתמש בו בספרו בלי להזכירו בשמו. וכבר העיר על כך ר' שלמה אלקבץ בס' מנות הלוי (דף קמ"ד.): "ומביא ספור ארוך מלקח טוב (על פסוק בראות המלך את אסתר) ודברים הללו הלא הם כתובים על ספר דברי הימים ליוסף בן גוריון הכהן" (עי' מבוא בובר לספר לקח טוב). ר' יהודה משקוני אומר כי המחבר יוסף בן גוריון.

בתרגום הערבי נקרא "יוסיבוס" ובתרגום רומי Egesippus או ניושיפוש שנשתבש מאיטלקית Giuseppe שהוא שם יוסף. נקרא ג"כ "יוסיפון העברי" כדי להבדילו מיוסיפון היוני או "יוסיפון של נוצרים" או "יוסיפון לרומיים".
ר"י משקוני מצא נוסחאות שונות מספר יוסיפון, אחד מקוצר ביד ר' אברהם בן דוד הלוי הידוע בן אלצדיק מגדולי חכמי גרנטה, וקיצור אחר ביד ר' שמואל הנגיד.
כתב היד הרומי שעליו כתב משקוני את הקדמתו הוא היוסיפון הארוך והשלם "כולו בלשון החכם הכהן יוסף בן גוריון מחברו ולא חסר ממנו ספור אחד מכל הספורים". לדעתו נעתק הנוסחא היונית מעברית ע"י סתרכון הסופר, ומשם לרומית, כי יוסף בן גוריון הכהן חיברו עברית. בלשון הרומית היו לספר שתי מהדורות.

מחבר יוסיפון ומתרגמו
הראשון שהטיל ספק באמיתת החיבור ובמחברו היה ר' עזריה מן האדומים. לדעתו הוא מזוייף מתוכו, כי חלו בו ידי זרים להוסיף בו ספורים שמצאו בספרים אחרים. ראיה לכך כי שמות העמים הנמצאים בו בפרק א', פראנקי גוטי לומבארדי ובולגארי הוא זיוף בהכרח, כי בימי יוסיפון טרם נודעו יחוסים אלה. כל הספור הזה, וכן נקתניבור וכישופיו, אינם בנוסח היוסיפון הנדפס באשכנז, גם ביוסיפון לרומיים לא נזכר ממנו מאומה.
הסיפור אודות העתק התורה הנמצא ביוסיפון העברי הוא מזוייף ושונה מן הנוסחאות האחרות. גם האמור בספר הששי מהאופן בו הומלך אספסיינוס ברומא לעיני יוסיפון, קיים רק בדפוס קושטא (מאור עינים פי"ט סוף).
צונץ הוכיח את זיופו של הספר העברי, כי נתווספו בו דברים מחכמי ספרד במאה ה- 12.
רפאפורט סבור כי הפרק האחרון בעניין עצת אלעזר הכהן והקינה שקונן יוסף הכהן הוא הוספת ר' אברהם בן דוד (עי' פירוש קמחי לזכריה י"א י"ד וספר השורשים ערך חבל).

הספר התפשט בהעתקות רבות, מפני שיש בו סיפורים ואגדות המושכים את הלב, וסביר כי הוסיפו לו המעתיקים סיפורים ומעשיות, כי לא היו צריכים לדייק בו כמו בכה"ק. כבר בימים הקדמונים היו ממנו נוסחאות שונות.
אפשר לסכם כי יוספוס כתב ספרו ארמית. ספק אם הייתה הלשון העברית מורגלת בפיו. כל מעתיק דילג על דברים שלא התאימו לקוראיו, והוסיף ספורים והגדות אחרים, עד שנתקבל ספר שונה מהספר המקורי.
הראשון שמזכיר את יוסיפון הוא דונש בן תמים (960--902), אך ידע עליו ר' אליעזר הקליר, והשתמש בו (צונץ ג"פ עמ' 151 הערה *). פיוטי הקליר כבר היו נוהגין בימי ר' נטרונאי נאון, ומכאן שתרגום עברי נודעה בתחלת זמן הגאונים.

לשון היוסיפון ותועלת הספר
הספר כתוב בסגנון ספרותי, ונעשה בידי מתרגם אמן. קאנראד טריעבער משער כי יוסיפון העברי חובר במאה הרביעית. הספר כולל ביטויים מוזרים המבוססים על לשון מקרא. כמו "סלה מהם פגרים רבים מתים" (פ' ב') מלשון "סלה כל אבירי" (איכה א' ט"ו); "ויטבע את עצמו בתוך עמק המלחמה" (פ"כ); ק"כ אלף גיבורי מקדון הציע במלחמה" (פכ"א) "ע"כ נתהפכה בידי את האגן" (פ"ל): "ביותר נפל בהרהור" (שם) וכדומה.

על תועלת הספר אמר ר' יהודה משקוני בהקדמתו לכ"י רומא:
א) יתעוררו הנפשות המשכילות להתבונן בהנהגת העולם הזה השפל;
ב) יתגלו למשכילים רמזים נסתרים, ויתנו אל לבם לעסוק בנסתרות;
ג) נקרא בו ספורי מעשה אבותינו אשר בעונותיהם חרבה עירנו ושמם מקדשנו;
ד) בראותנו כי עוונות אבותינו גרמו לגלותנו נטיב דרכנו לשוב אל ה'.