ההחמצה הקשה ביותר, החמורה ביותר, היא החמצת המפגש האפשרי עם הקדוש ברוך הוא. במקרה שהקדוש ברוך הוא התקרב לאדם, והאדם היה יכול להתקרב מצדו עוד יותר, אם היה יכול לדרוש את ה' ולהיפגש עמו, ולא עשה זאת בגלל טרדתו בהבלי הזמן – הפניית העורף הזו היא חטא. זו ההחמצה המתוארת באופן כה חי בשיר השירים... הדוד בא לפתחה של הרעיה, אך היא החמיצה את ההזדמנות להתקרב אליו עוד יותר. ההתפכחות באה מאוחר מדי. קרבה לה' מחייבת מאמץ להתקרבות נוספת... אם הקִרבה הנוספת לקדוש ברוך הוא נמצאת בהישג יד, אסור לוותר עליה.

[...] אם אדם קורא באמת, אנו מובטחים שה' נענה לו ומתקרב אליו. כל קריאת אמת מזעיקה אותו ובוקעת שחקים, ושערי תפילה לא ננעלו. מה גדולה התביעה שמטילה עלינו הכרה זו; אוי לנו מיום הדין אם תפילתנו היא מצוות אנשים מלומדה ולא קריאת אמת. 

מתוך הפרק "דרשו ה' בהימצאו"

בספר זה כונסו דרשות תשובה שנשא הרב אהרן ליכטנשטיין בימי הרחמים והסליחות, שכל ימיו היו בסימן דרישה: דרישה מעצמו ודרישה מאחרים. דרישה מוסרית, דרישה הלכתית ודרישה של הקב"ה. 

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (תרצ"ג-תשע"ה) כיהן כראש ישיבת הר עציון באלון שבות יותר מארבעים שנה. שיעוריו וכתביו ראו אור בספרים ובמאמרים רבים, בהם "שיעורי הרב ליכטנשטיין" על מסכתות הש"ס, "באור פניך יהלכון", "מנחת אביב", "קדושת אביב" ו"מוסר אביב".