בבוקר ה 2- ביוני 1953 , יום הכתרתה של המלכה אליזבת, החלו לטפטף אל הציבור הבריטי חדשות חגיגיות על הישג מופלא: אחרי עשרות שנים של ניסיונות כושלים, האוורסט נכבש סופסוף – ברגליהם של מטפסים בריטים!

בסיפור הרפתקאות מסעיר על אומץ, על יצרים וחברוּת, מיק קונְפְרי מראה לנו שמה שנצרב בהיסטוריה כמסע מתוכנן כהלכה להעפלה אל פסגת ההר הגבוה בעולם, היה למעשה דרמה גדושת משברים ומחלוקות, על ההר ומחוצה לו. החל בגיבוש הצוות ובחירת המנהיג, המשך בקשיי מימון המסע וכלה בהתמרדות של הסבלים המקומיים, על רקע העיתונות העוינת ולנוכח מזג האוויר המבשר רעות, ג'ון האנט והצוות שלו הזדקקו למיומנות ולנחישות כמעט בלתי נתפסות, להקרבה עצמית ולגבורה, כדי להשלים את המשימה הכבירה שקיבלו עליהם.

קונפרי בוחן מחלוקות ארוכות שנים – מי הגיע ראשון לפסגה, טֶנְזינְג נורגאי או אדמונד הילארי? – ומספק לקוראים מבט אינטימי על הדמויות הטרגיות, הנשכחות, של ההעפלה ההיסטורית: אריק שיפּטון, "מר אוורסט" החידתי, טום בּוּרדילון וצ'רלס אֶוונס, שחסרו להם רק מאה מטרים (!) כדי להיחרת כגיבורים בסיפור דברי הימים של ההר. קונפרי פותח צוהר מרתק גם אל הכיסוי התקשורתי של המסע. לטיימס הלונדוני היו זכויות בלעדיות, אבל העיתונים האחרים השתמשו בכל תכסיס אפשרי כדי להקדים אותו בסיקור (כתב הדיילי מייל אפילו צעד לבדו עד מחנה הבסיס, ושם התכבד

בשתיקה רועמת... ובכוס תה).

אוורסט 1953 מבוסס על ראיונות ממקור ראשון ועל מקורות ארכיוניים שלא היו זמינים עד כה, כולל מכתבים ויומנים אישיים החושפים את המתח הפנימי העצום שהמטפסים הסתירו זה מזה. אוורסט 1953 מתחקה גם אחר השלכות ההעפלה על חברי הצוות בשנים הבאות, ומתאר בפירוט את השפעתה התרבותית העצומה. למהדורה העברית נוספה אחרית דבר מאת דורון אראל, מטפס ההרים הישראלי הראשון שהעפיל אל פיסגת האוורסט.

"ספר חלוצי, מפואר... לא יכולנו לייחל לתיאור אנושי, מדויק ומצחיק יותר של המשלחת הזאת, הבריטית כל כך."