עִיר פְּרָזוֹת
פְּרוּצָה לְכָל עֵבֶר
לְלֹא אֲחִיזָה שֶׁל מַמָּשׁ
נְדוּדִים בְּעֶצֶם הֲוָיָתָהּ
אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹמָם עָמָל וָפֶרֶךְ
שֶׁכָּל מְאוֹדָם הָיָה לְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה
וְהָאֲדָמָה הִתְרַחֲקָה מֵהֶם
תְּלוּשִׁים וּנְטוּשִׁים
בְּתוֹךְ חֲלוֹם שָׁבוּר

בספר זה נוגע המשורר ארז ביטון בהווייתם של האנשים התלושים והעזובים, בני הדור הראשון והשני של הבאים לעיר, לבתים הריקים מן המלחמה.
בחלק הראשון, "בית הקברות הישן", משרטט המשורר דמויות של עולים מהדור הראשון, אלה שהשאירו מאחוריהם את עברם ומזכרות מורשתם.
בחלק השני, "בית הקברות החדש", נוגע המשורר בדמויות של בני הדור השני, שחייהם הפכו טלאי על טלאי, טשטוש בין מציאות לבדיה.

ארז ביטון הוא חתן פרס ישראל לספרות ולשירה לשנת תשע"ה (2015).

בספריו הראשונים "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע" נתן ארז ביטון ביטוי נוקב לכאב הדור הראשון והשני של העולים מארצות המזרח והמגרב
ופרץ את הדרך ללגיטמציה להוויה המזרחית בשירה העברית ולהתייחסות למשבר הזהותי של אוכלוסיות שלמות.
בספריו "נופים חבושי עיניים" ו"בית הפסנתרים" נוגע המשורר בחוויית הכאב והבדידות של העיוורון בליריקה חשופה ומדויקת ובגעגוע לילד הרואה
שהיה עד גיל 11. בספר "תפרים" קודח המשורר אל רובדי העומק של כאב הפציעה הקשה ב-19 בנובמבר 1951, ברחוב כ"ט בלוד שבה איבד את מאור עיניו.