השנה היא 2001. לסופי מלאו שלושים לא מזמן. היא מתגוררת בדירה קטנה בחולון יחד עם סבתה המסורה גניה, שאוהבת אותה אהבת נפש וגם קצת מוציאה אותה מדעתה. הימים של סופי דומים זה לזה – בבוקר היא נוסעת בשני אוטובוסים לחברת הביטוח, שם היא עובדת כמרכזנית, ואחר הצהריים היא מבלה בבית – בדרך כלל מקשיבה לרדיו או כותבת סיפורים שהיא מקלידה במכונת הברייל שלה.

עולמה של סופי מתערער כאשר היא פוגשת את שלומי, בנם של השכנים החדשים. שלומי בן ארבעים, נשוי ואב לשניים. כבר שנים שהוא עובד עם אביו בעסק ההובלות המשפחתי, אבל חולם על חיים אחרים. הוא אינו יכול להיישיר מבט אל פניה של השכנה הצעירה. זה מכאיב מדי. אנשים פצועים, נכים, בטח עיוורת כמוה, מזכירים לו מיד את מה שהוא מתאמץ לשכוח.

ככה זה, יבינו שניהם – לפעמים האהבה היא תמרור אזהרה. לפעמים היא שדה מוקשים, ונדרש אומץ כדי להסתכן ולהסכים להרגיש שוב.

זהו סיפור מכמיר לב ועז מבע, המתפקע מאהבת אדם ומחמלה אנושית, שעוסק ברכוּת בנושאים לא פשוטים, בהם התגברות על מצבים קשים וצפויים מראש וחיפוש אחר מה שאובד ונחבא אל השוליים, במקום שבו עלינו להתאמץ כדי לראות. בין הנופים המוכרים לכולנו, בעומס היתר של המציאות המאפילה על רגעים יקרים, מתמודדת הסופרת שגית אמת באומץ עם שאלות של זהות והתבגרות, שעלינו לתת את הדעת עליהן על מנת לזכות במותרות הראייה. הסיפור שבבסיס ימים לראות מתחיל ברגע שבו אנו מוזמנים להתקרב אל ממשות אחרת ולתת לה להציף אותנו.

ובעיקר זהו סיפור של ניצחון על פחדים, אבל כזה שמתחולל רק כשמוסרות מחיצות ושניים יכולים באמת להתקרב.

שגית אמת, ילידת 1969, היא סופרת המתגוררת בהוד השרון. כלת פרס זאב ופרס לאה גולדברג. נשואה לרני שיראי ואם ליונתן, יובל ומיקה. ימים לראות הוא ספרה הראשון למבוגרים.