שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. עיניו חומות. הוא אדם רגיל. אלא שאסון נורא המזעזע עליו את עולמו, גורם לו לאבד את זיכרונו ואת זהותו וכופה עליו לצאת למסע ארוך, במרחב ובזמן, כדי להשיב לעצמו שליטה מחודשת בחייו.

"הסיפור של מיכאל" לא עוסק רק במיכאל, אלא גם בסופר, עידו, הבודה את קורותיו. נוכחותו המתמדת של הסופר ביצירה מתגרה בהגדרות השגורות של הבדיון הספרותי ובוחנת את גבולותיו. כך, למשל, געגועיו לאהובתו שנטשה אותו מקשים על יכולתו להתמסר לכתיבה והמתח המתמיד בין ההתמסרות לכתיבה לבין ההתמסרות לאהבה מעמיד בסימן שאלה את המשך קיומו של מיכאל ושל סיפורו.

שניהם, הסופר וגיבורו, סובלים מבדידות גדולה. המאמץ המשותף שלהם להבקיע את שכבות הבדיון, לגלוש מסיפור ל"מציאות" וממציאות לפנטזיה, מונע בכוח התקווה ליצור קשר באמצעות השפה ולהפיל את חומות ההגנה שנוצרו בנפשם. זהו רומן שמפעמת בו תקווה להתממשותה של פגישה מיוחלת, שהמילים ישמשו לה גשר לתנועה מתמדת בין מישורי קיום שונים: מאדם לאדם, מתרבות אחת לאחרת, מן הסיפור הבודד אל רשת אינסופית של סיפורים שונים ומשונים.

עידו אנג'ל (1974) מתגלה ב"סיפור של מיכאל" כסופר מקורי, בשל, שנון ומתוחכם. כתיבתו קלה, מלאת הומור וספוגה באירוניה עצמית. הנימה המשחקית שבה הוא נוקט, המלווה בהבחנות דקות, משרה על הספר מרוחה של אגדה קסומה ובה בעת מעניקה לו צביון ריאליסטי ועומק רגשי. אנג'ל למד ולימד בחוג לקולנוע במדרשה לאמנות בית ברל והוא כתב וביים סדרת אנימציה לילדים. "הסיפור של מיכאל" הוא הרומן הראשון פרי עטו.