"כיצד הגיעה המילה 'יהודי' (לפני 'יהדות', ובייחוד לפני 'יהודיוּת'), כיצד הגיעה אלי כמו אורחת או כמו פנים חדשות, בלשון ילדותי, נוחתת בלשון הצרפתית של אלג'יריה במשפטים הראשונים שהגיתי" – כך תוהה ז'אק דרידה לרגל כנס שנערך לכבוד יצירתו תחת הכותרת המאתגרת "יהודיויות" בשנת 2000, במרכז הקהילתי היהודי.

הספר הנוכחי, אחרון היהודים, ראה אור בשנת 2014, כעשור לאחר מותו של דרידה. הוא מכנס שני טקסטים שעניינם העיקרי הוא, בלשונו, "השייכות ללא שייכות" שלו ליהדות או ליהודיות. בשני המקרים מדובר ברגעים נדירים שבהם דרידה מבקש לקשור בדרך מפורשת ואינטימית את הגותו, את מה שמכונה ה"דקונסטרוקציה", לביוגרפיה שלו, כשהוא משוטט, בין היתר, בכתביהם של עמנואל לוינס, פרנץ קפקא וז'אן-פול סארטר.

"אם אני שופך את שיחו של ילד יהודי, אין זה כדי לרגש אתכם באופן זול או כדי להסוות פרובוקציות מאחורי אליבי, אלא דווקא כדי לשכנע אתכם כי שאלותיי, היסוסַי, קוצר רוחי, הזעם שלי לפעמים (למשל לנוכח הפוליטיקה של כמעט כל ממשלות ישראל ושל הכוחות התומכים בהן מלגו ומלבר) אינם מושפעים מעוינות או משוויון נפש מנוכר. נהפוך הוא, אני עומד על הדאגה התמימה הזאת לחמלה (כאופן יסודי של "חיים ביחד", בעיני) – חמלה של צדק והגינות (אולי רחמים), ששותפים לה ישראלים רבים החשופים ומודאגים בדרך אחרת ממני, ביחד עם יהודים רבים ברחבי העולם – אם לא כעל מהות היהדות, לפחות כעל מה שנשאר תמיד בתוכי כרוך לבלתי-התר בזיכרון הדואב וחסר-האונים של הילד היהודי, שעה שלמד לכנות בשם את הצדק ואת מה שבַּצדק חורג מהחוק ודורש אותו במפגיע גם יחד" [מתוך הספר].

לספר מצורפות הקדמה מאת רפאל זגורי-אורלי, העורך המדעי של התרגום, ואחרית דבר מאת מיכל בן-נפתלי, מתרגמת הספר.

ספר זה רואה אור בתמיכת קרן רבינוביץ' לאומניות.