את מצלמתו הראשונה קיבל דוד רובינגר כמתנת פרידה מאהובתו קלודט, ב-1945. הרומן עם הצעירה הפריזאית היה קצר-ימים, אבל הצילום היה לאהבת חייו. תצלומיו, שנדפסו במיטב העיתונים בארץ ובעולם, סיפרו את סיפורה של המדינה במלחמה, בשלום, בשמחה ובעצב. ב-1997 זכה בפרס ישראל. במארס 2017 נפטר, והוא בן 92.

רובינגר ליווה את המדינה במבט אוהב, במבט הירואי. בנייתה, התעצמותה, הלהיבו אותו. למנהיגים שלה הוא רחש כבוד, ללא הבדל מפלגה או השקפת-עולם. חלק מהם היו חבריו. האחרים ראו בצילום שלו אישור למעמדם. מתוך אוצר התצלומים העצום שהותיר אחריו בחרנו את אלה ששיקפו את החברה הישראלית בבנייתה – את מלחמותיה, את חגיגותיה, את מחאותיה, את תרבות הפנאי שלה.

העיתונאי נחום ברנע, חתן פרס ישראל, מלווה את האלבום בטקסטים משלו, שמעניקים הקשר חדש לתצלומיו ההיסטוריים של רובינגר.

את האלבום ערך ועיצב יוסי ג'יברי