"לדנושה נודע שהיא יהודייה כשהיתה בת שבע וחצי. זה קרה בחדר המדרגות, כשעלתה לדירה שבה חיכתה לה דודתה סטשה.

דנושה היתה קלת רגליים. כמו ציפור היא הרגישה כשהתעופפה למעלה, גומאת מדרגה אחרי מדרגה. אמנם הנעליים הגבוהות שנעלה היו מעט כבדות על הרגליים, אבל עם הזמן היא התרגלה למשקל ולשרוכים ולמדה להסתדר איתן יפה.

גם ביום ההוא, כמו תמיד, היא דילגה במהירות בין הקומות, משתוקקת להגיע כבר לדירה ולחבק חזק את דודתה. ואז היא שמעה את הקול שאמר לה, 'את יודעת שאת יהודייה?'

זו היתה אמנם שאלה, אבל דנושה לא הצליחה לענות עליה. רגליה המשיכו לנוע, אבל הלב שלה קפא והאוויר סביבה נהיה כמו קרח.

אילו היתה מצליחה לדבר היתה אומרת שזה לא יכול להיות. הרי כולם יודעים שיהודים הם שֵדים, ודנושה היא לא שֵד אלא ילדה טובה רגילה, שהולכת בדרכיו הקדושות של יזוס."

כך נצרב בזיכרונה של דנושה בת השבע הרגע שבו נקרעה מעולם הנצרות הקתולי, שהעניק לה מסתור בעת המלחמה, ומצאה את עצמה בעולם זר ושנוא שלא הכירה ולא רצתה בו. סיפור חייה רווי טלטלות ופרידות שוברות לב, אך גם גדוש בהרבה נחמה ואהבה ואושר.

פרידה אחת יותר מדי מביא את סיפורה האוטוביוגרפי המטלטל של דניאלה-דנושה שטינמץ, שנולדה בקטוביץ שבפולין ערב מלחמת העולם השנייה. כפעוטה יתומה משני הוריה היא נדדה והיטלטלה בין מקומות מסתור ומנזרים, עד שבדרך לא דרך הגיעה לארץ, מצאה בית חם והורים אוהבים והקימה משפחה מאושרת. לאחר לבטים רבים החליטה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ולפרסמם לזכר בתה תמי, שנפטרה מדום לב בהיותה בת עשרים ושתיים.